החלקיקים משנים את מיקומם ומתנגשים אלה באלה

מאת חמודי ג׳נאם - לרועי בראנד 2020

זכורה לי היטב הבקשה של ההורים שלי ממני כשהייתי קטן, לא לשחק ליד בלוני הגז.  זה מסוכן, הם אמרו. לא רק לי, בטח זה נאמר לרבים מאיתנו. הפחד משני בלוני הגז שבכניסה לבית מוצדק. הרבה סיפורים ששמעתי נגמרו באסון. נהיה לי הרגל להתרחק ממשאיות שמובילות גז. הבלונים האלה מפיקים מבני אדם פחד, סכנה, חוסר ביטחון, וחוסר שליטה, אבל כשנגמר הגז בבית הם כבר מקבלים יחס אחר, פרקטי ויבש, לא יותר מהחומר המוחשי שבהם

 

מאז המוות של אבא שלי אני הוא זה שמתעסק עם ענייני הגז הפרקטיים בבית אמי, אך המשיכה לבלוני הגז לא נעלמה - במהלך השיטוטים שלי שמתי לב שאני עדיין מתעניין בבלוני גז בסביבה הטבעית שלהם, אך לא היה ברור לי אם בצורה או בתוכן שלהם. אחרי שצילמתי זוגות בלוני גז ברחבי העיר, החלטתי לקנות שני בלונים ולשים אותם אצלי בסטודיו, כדי להתבונן בהם, לשחק איתם, לצייר אותם ולפסל בהם. עשיתי קולג'ים רבים בהם ניסיתי לדמות בלון גז שנחתך כמו שראיתי בכתבה על בלוני גז שהתפוצצו בקרית גת ב26.1.2020. על פי המשטרה נאמר שמדובר בניסיון חיסול' דבר שממש לא הפתיע אותי: בלוני גז מעלים תחושה של חומר נפץ או פצצה מתקתקת, ורק מתבקש שגם נעשה בהם שימוש פלילי. באופן אישי אני אדם ששונא כלי נשק למרות שאני משחק הרבה משחקי יריות בפלייסטיישן. FPS (יורה בגוף ראשון) הם משחקים אלימים מאוד בדרך כלל, כך שאם מופיע בפינה כלשהי במשחק בלון גז, אתה יכול להיות בטוח שהוא יתפוצץ אם תירה  וההדף של הפיצוץ יוכל לפגוע באויב או בכל אחד שלידו. העליתי לאינסטגרם צילום מסך שלי מהמשחק ״קול אוף דיוטי״, בו אני מכוון את רובה ה-m4 שלי על בלון גז, כדי לראות תגובות של אנשים. התגובות היו, כצפוי, מעניינות, בגלל כל הקונפליקט הפוליטי שאני חי בו והדימוי הטעון שבחרתי, אבל ברור שבעולם האמיתי לפוצץ בלון גז בשביל לתקוף או לנקום במישהו זה מוגזם, וכמו תמיד אנשים חפים מפשע נפגעו מזה. ואפילו לגרום לזה להיראות כמו תאונה כבר קשה. היום לרשויות יש יכולת להבין מה היתה הסיבה האמיתית לכל פיצוץ.

מתוך העיסוק בדימוי והסיפורים הרבים מסביבו עלתה יותר ויותר את שאלת התלות שלי. מה המקור של  ההתעסקות האובססיבית הזאת שלי בבלוני הגז. התלות הלא מובנת והלא דידקטית בדימוי הלכאורה אקראי הרגישה לי כאילו אני "מתעלק" על הדימוי, מוצץ ממנו כל טיפה של עניין ותוכן. חומר הגלם הדימויי איבד לאט לאט את המשמעויות הרגשיות שלו והפך לחומר גלם קר ומנותק מזכרון אישי - לפחד קולקטיבי. כמו כמעט בכל עבודה אחרת שעשיתי, גם כאן היה עניין של טיפול שהוא סוג של התעלקות על דימוי. העלוקה, הפרזיט - טפיל בלעז, היצור הזה שחי בתוך או מעל יצור אחר, שניזון ממנו ומשיג ממנו חומרים אחרים חיוניים להמשך קיומו. בעבודה ״איך שבא לי״ מ 2018 שהוצגה במוזיאון חיפה להיסטוריה בתערוכה קבוצתית בשם 1948 קיבלתי מהאוצרת 100 ג'יגה של תמונות ארכיוניות מחיפה מ 1948 ולפני, התחלתי בטיפול בהן, במובן הזה של טפילות: לקחתי תמונות אייקוניות היסטוריות בעלות משמעות רגשית, פוליטית, וכו' והפכתי אותן לקולאג'ים אישיים שמספרים את הפרספקטיבה שלי. אפילו הוספתי לחלק מהתמונות זוג רכיכות שאיירתי בצורה אינטואיטיבית, שבזמנו חשבתי שהן חשופיות ורק בדיעבד הבנתי שהן בעצם עלוקות. באמת בזמן האחרון אני מֵטַפִּיל של בלוני גז.

במהלך המחקר שלי סביב בלוני הגז גיליתי ששורש המילה בערבית (جَزَّ • jazza•גָ'זַה) . נגזרת מאותו שורש: (يَجُزُّ • יָאגֻ'זֻ • yajuzzu ) פירוש: לכרות, לגזוז, לחתוך. נוזל שנגזר. מתוך ההבנה הזאת, התחילו לעלות גם הקשרים של נוזל, וכך צפו הדימוים האחרים כמו רדיאטור שיש בו נוזל לחימום על לבנים מאבן מול כיסא פלסטיק ריק, שמזכיר לי את אבא שלי שהיה מכניס הבית את המנגל לחמם את הבית, שם אותו על לבנים כדי שלא לעשות נזק לבית ולריהוט, זה הרגיש מוזר לראות את זה אז אבל אני יכול להבין היום: זה היה משהו טכני שהרגיע אותו יותר מאשר אמצעי  בטיחות נגד שריפות. דימוי אחר שצילמתי היה מכנסים רטובים כדימוי לפחד וחוסר שליטה. זה בכלל הזכיר לי סצנה מהסרט צייד הרוחות של ראיד אדנון בו אסירים מנהליים ממזרח ירושלים רוצים לשחזר ולעורר רגעים טראומתיים שלהם מבית הסוהר הישראלי, דרך חקירות וסיפורים עם עמיתיהם לתאים. בסרט רמזי מקדיסי משתין במכנסיו במהלך סצנה של חקירה. בפסטיבל הסרטים העצמאי של חיפה 2018 HIFF רמזי סיפר שהוא השתמש בסצינה בשתן מזויף כי היה לו קושי להשתין על עצמו אלא מבלי לחוות רגע של פחד אמיתי.

זה לוקח אותי למה שאני קורא לו ״זיכרון שבדיעבד״. אני נזכר ברגעים מסוימים ושואל את עצמי למה התנהגתי כמו שהתנהגתי, עשיתי את מה שעשיתי, למה קיבלתי החלטה כזו או אחרת. זה קורה לכולם. בדיעבד היית צריך לעשות משהו אחר, אבל אתה אומר לעצמך שזה כבר לא משנה. אני חושב שרמזי האמין שהוא יוכל לשחזר את החוויות הטראומטיות שלו דרך צילום הסרט. בשיחה שעשיתי עם בשאר חסון, איש הארט בסרט הוא אמר לי שהכין מראש מתקן שמדמה שתן, אבל רמזי רצה לנסות באמת, ולא הצליח והשתמשו במתקן, ורק בדיעבד הוא הבין שאי אפשר לשחזר את הטראומה מבלי לשחזר את הטראומה. חבר רוקח סיפר לי פעם שניסה להתקבל בלימודים שלו לאוניברסיטה בעמאן שבירדן. הוא בכלל רצה ללמוד רפואה, אבל העניין הוא שהיו חסרות לו כמה נקודות בפסיכומטרי. בסופו של דבר אבא שלו שכנע אותו להירשם לרוקחות כי זה היה נגיש יותר. הם עמדו מחוץ לסוכנות ההרשמה לאוניברסיטאות בנצרת ואבא שלו אמר לו "רפואה ורוקחות זה אותו הדבר" והוא עשה כן עם הראש ושם זה נגמר. הרבה שנים אחר כך ישבנו בקפה הוא אמר לי בדיעבד יכולתי למשוך עוד שנה, להשלים את הנקודות החסרות בפסיכומטרי ולהתקבל לרפואה, ויכולתי לשבת איתכם בדיוק באותה נקודה רק עם תואר אחר. רק בדיעבד, כשנזכר, הוא הבין שהרגע הזה חרץ את גורלו. לכן יש זיכרון שמאוד מטריד אותי בתקופה האחרונה, ויש לי הרבה זכרונות כאלה, שהודחקו בגלל מבוכה או עצב ואחרי תקופה חוזרים ומציקים. אני נזכר הרבה ביום פורים בשנות ה 90 המוקדמות. אמא לקחה אותי לאיזה אירוע ברחוב נורדאו בחיפה, בו היו אירועים של פורים. אני לא זוכר הרבה. אני כן זוכר שהיא קנתה לי בלון הליום של מיכלאנג'לו, צב הנינג'ה הכתום. נדמה לי שהוא היה קצת יקר בשביל בלון. פתאום החלטתי לשחרר את החוט ולראות את הבלון מתעופף באוויר, ואני זוכר טוב מאוד אחרי זה את אמא שלי כועסת עלי. היום אני יכול להבין למה, אבל אז לא הבנתי למה היא כועסת על הדבר שהרגיש הכי מעניין לעשות. בדיעבד הייתי אומר לה שרציתי את הבלון הזה בשביל לראות אותו עף באוויר. בדיעבד, אני חושב גם עכשיו, יש משהו משחרר בלראות בלונים עולים למעלה, נוזל ההליום שנגזז והפך להיות גז, קיבל צורה של בלון ואז הבלון יכול לעוף, וגם ממש משמח אותי לראות בלונים תקועים בתקרה, במיוחד בקניונים ובמקומות סגורים, אפילו יותר מאשר לשחרר אותו לשמיים, יש בזה יותר הנאה כל עוד אני יכול לראות אותו כך, אבל אם הייתי יכול הייתי קונה כל יום בלון ומשחרר אותו לשמיים, מתבונן בו לרגע, וממשיך ביום שלי.

_edited.jpg

בהמשך למחשבות על הנוזל, הוא מסמל גם שינוי והשתנות. משפט מפורסם של ברוס לי אומר ״תהיה נוזלי כמו מים. אם אתה שם את המים בכוס הם יהפכו להיות הכוס ואם אתה שם אותם בקנקן הם הופכים להיות קנקן. הם יכולים להשתטח והם ‏יכולים להתפזר. האדם צריך להיות מים״  לא ידוע לי אם הוא דיבר על זה במובן של אומנויות לחימה, אבל הרעיון שלו מאחורי זה מתאים מאוד בחיינו המודרנים. כבר ב2017 התחלתי להתעניין בנושא זה אחרי שאבא שלי נכנס לבית החולים, ואני שמתי לב שאני מתנהג אחרת במקומות שונים. הייתי יוצא מבית החולים עם בחילה, ונכנס לעבודה עם לקוח. לאט לאט החיוכים והשירותיות שלי השפיעו עלי והתחלתי להרגיש כמו האדם שהתאמתי את עצמי להיות. לא יכולתי להראות את האני ״האמיתי״ שלי, ובכל סביבה שהייתי בה התנהגתי אחרת כמו נוזל שמקבל את הצורה של מה שמקיף אותו, וכך החלטתי לדגום רוק מהפה לגדל בצלחת פטרי ולצלם, ככה שיהיה לי את הדיוקן הכי לא רגשי שלי, נקי מכל סממן חיצוני, מכל מעמד ומכל תחושה פנימית, והשתמשתי בו בכמה עבודות שנמצאות תחת הכותרת זהות לא מסומנת. אחר כך יצרתי ממנו אלמנט גרפי שהשתמשתי בו גם בהמשך. בכל טיפול של דימוי הוא היה שם, הרגשתי שהאלמנט הגרפי הזה יכול להיכנס בקלות לכל מקום ולקבל צורה של כל דימוי שרציתי.

 

באחד הניסיונות שעשיתי עם הגז, ניסיתי לערב את אמא שלי בפרויקט, מתוך ניסיון שלי לנסות לעזור לה להתגבר על הפחד מבלוני הגז בכך שנעשה פעולה טכנית פשוטה של סגירת ברז הגז בבלון אחד ופתיחתו בבלון אחר. להפתעתנו שניהם נגמרו, והמוטיב של הפחד התהפך מהפחד מבלוני הגז לפחד או לחרדה מלהישאר בלעדיו. בניגוד למוצק, שנשאר במקום ובצורה שהשארת אותו, גז ונוזל הם מצבי צבירה מעניינים יותר - הם משנים את צורתם, בורחים מצורת הכלי שהונחו בו כשהם עוברים לכלי אחר. אלה מצבי צבירה שמאפיינים גם את הדרך שלי כאמן וההחלטה לשנות את צורת העבודה שלי ואת התוצרים. השינוי שעשיתי במהלך השנים 2015-2017 העביר את מרחב היצירה שלי מכוס לקנקן, מפרט קטן ואישי לתוך הקשר כללי ורחב. הזיכרון הנזכר בפסקה הראשונה שהוא כל כך אישי אבל באותה העת גם קולקטיבי נותן לי את המוטיבציה לקחת את הסרט שעשיתי עם אמא שלי ולהפוך אותו לסוג של המחזה מתוך איזה רצון להפוך את הרגע לאיקוני, לנסות להצביע בו על נקודת הפחד שהתחלפה, וגם לנסות להפוך אותו מסיפור אישי מתוך הבית שנותן לצופה את התחושה המציצנית, למשהו כללי רחב יותר, ממש כמו נוזל, כך שכל צופה יביט בו אחרת, יחשוב אותו כרצונו, יתאים אותו לצורת דמיונו.

0
  • Facebook Social Icon
  • Instagram Social Icon